"הודעות דרך אמנות"

"דיכאון"

ייצוג חי של דיכאון. מה שאנחנו לא יכולים לראות עדיין קיים. נראה שכולנו מוצאים את עצמנו לכודים בראשנו לפעמים, אבל לחלקנו עשוי לקחת יותר זמן מאחרים כדי לטפס החוצה. כשאנחנו מוצאים את עצמנו לכודים בצורה כזו, זה עלול להיות קשה למצוא את הטוב בעולם הזה. אבל עלינו לסמוך על כך שיש אור בקצה המנהרות האפלות הללו שאנו חוצים מדי פעם. לדיכאון אין פנים, הוא מסתתר במחשבותיהם של קורבנותיו, והוא חבוי בינינו ומשאיר את השאר חסרי מודעות. לציור הזה יכולות להיות משמעויות רבות במיוחד כאשר בוחנים אותו לעומק.

"יוניברס"

"המשפחה שלי היא"

בני משפחתי הם ציורי ואן גוך במוזיאון לאמנות. מקורנו בצד השני של העולם, ישראל ליתר דיוק. ישראל היא הוואן גוך בעולם הענק הזה של אמסטרדם. ואן גוך לא מצא חן בעיני רבים, כי אנשים מעולם לא רצו לדעת את הסיפור האמיתי שלו עד שהיה מאוחר מדי. הוא ספג הרבה ולא הוערך כפי שהיה צריך להיות. כשהציקו לו, שאר העולם התעלם מזה.

חייתי בישראל עד גיל שבע ואז ההורים שלי חשבו שלא בטוח שנגור שם יותר. לקחתי את המשפחה שלי כמובן מאליו, וחשבתי שכל אחד מאיתנו, ציור אינדיבידואלי, תמיד יישאר ביחד עם הצייר שלנו, ואן גוך. ברגע שוואן גוך מת עבורנו, משפחתי ואני עברנו לאמריקה. אני ליל הכוכבים. עברתי עם שאר בני משפחתי למוזיאון לאמנות מודרנית. רוב הציורים המשפחתיים שלנו נשארו באירופה. למרות שהגענו מאותו אמן, סביר להניח שלא נראה הרבה מהם שוב. כמונו כאן שהגענו לאמריקה, אנחנו נפרדים זה מזה בדיוק כמו שאנחנו מהציורים של האמן שלנו בבית. כל אחד מאיתנו תלוי על קיר אחר בחדר אחר. כל אחד מאיתנו מוקף בציורים של אמנים שונים מסביבנו. אלה שאנו למדים להכיר, הפנים שאנו זוכים ללמוד, הגנים והחדרים והאוקיינוסים שאנו זוכים לחלוק איתם את חיינו. אנחנו רגילים לנוחות של הציורים האלה יותר מאשר לנוחות של האמן שלנו אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד מהם.

בתור ליל כוכבים, אני תלוי לבד על הקיר שלי. כך אני חי את חיי: כשאנשים חולפים על פני, מנסים להבין אותי וחושבים שהם כן. הם לעולם לא באמת יידעו מי אני. היחיד שבאמת יכול להבין אותי הוא זה שיצר אותי. אני רחוק מדי מהאמן שלי עכשיו. כל עוד אנחנו נפרדים, לעולם לא ארגיש שוב שלם. הציורים האהובים עליי עדיין נמצאים במרחק של עולם ומלואו. בהיותי ליל הכוכבים, אני לא מרגיש מאוד מחובר לציורים שהגיעו איתי לכאן לאמריקה. אנחנו מאותו אמן, אנחנו מורכבים מאותן משיכות מכחול, והצבע שלנו הגיע מאותו מגש, ובכל זאת אנחנו כל כך שונים. אנחנו תמיד באותו בניין, אבל לא יודעים דבר אחד על השני. ואז שוב, אני יכול להיות מוקף בכל הציורים האלה על הקירות סביבי, אבל אף אחד מהם לא יידע לעולם איך זה להיות על הקיר הבודד שלי. אני בטוח ששאר הציורים של ואן גוך מרגישים אותו הדבר.

רק במקרים נדירים נזכה לראות שוב את האמן שלנו, כי הוא חלק מאיתנו, הוא שלנו, אבל אף אחד אחר לעולם לא יכיר אותו כמונו. הציור היחיד שאי פעם הבין אותי באמת, סבתא שלי, החמנייה. היא אולי בצד השני של העולם, אבל תמיד ארגיש מחובר אליה יותר מהציורים שהגיעו איתי לאמריקה. עבור אלה שנמצאים כאן, אנחנו כל אחד יצירת המופת האישית שלו; לעולם לא נכיר אחד את השני באמת. בסופו של יום, אנחנו חיים תחת אותה קורת גג, רק בחדרים שונים שלעולם לא רואים אור.

- STAV REUVEN (13 בינואר 2019)

ראה את שאר האמנות של STAV ואת המשמעויות שלהן בדף האמנות שלה באינסטגרם @REMEMBERINGSTAV @REMEMBERINGSTAV

לחץ כאן